לתפוס את עבודותיה של עמילי גלבמן בכוליותם זו הליכה ברחוב חדש, לא מוכר, בו אני נותנת לריחות ובליל הרעשים ורצף המראות להציף אותי באחת. בשלב ראשוני זה חשובה מעין כמוה הפתיחות, הסקרנות והקשב למשהו הזה של תחושת רחוב בלי להבחין עדיין בפרטים.

כך בציוריה של עמילי. תחושת אימה ראשונית. משהו עוצמתי שממלא את הסנסורים ומקפיץ את הנושא הנתפס. אולי אימה אישית שצצה ממעמקים וניתן לי פה חרך של תקשורת עם האמן, או אולי כתגובה למשהו חיצוני שיוצר תודעה קולקטיבית שבה נתונים גם האמן וגם הצופה.

לאחר שניתן המקום לרושם הזה אפשר להתפנות רגע ולעיין. כמו ברחוב, לשים לב למבנים האם הם עתיקים, או לחנויות, אולי קטנות וחשוכות.

כאן נשאלת השאלה מדוע בכל זאת אימה. ואז כשלב שני תשומת הלב בוחנת וסורקת: עיניים פעורות לרווחה, גווני אדום שחור, דמויות שדופות מאד, פנים לא ברורות, דימויי של כלא כמו סורגים. בעוד העיניים מחפשות רמזים מתפתחת הדעת אל השלב השלישי, שרואה מורכבות. זו אינה אימה לשמה.

בלב זה הרחוב מתחיל להתמלא בניגודים, כמו ישן וחדש או אינטימי ומנוכר, וכל זה בתוך אותו רחוב.

הרחוב של עמילי נהיה עבורי עשיר, סתירות שמפרות את מיכל הרשמים שלי. אישה. אישה שמאחוריה שדה חיטה תמים וצהבהב, אך לאחריו גבעות שחורות. לא, אין זו שעת חשכה, השדה מואר, אבל הררי החושך שם באותה נשימה.

הדיסוננסים שמתפתחים בעיון ביצירות הם חלק מהחוויה של האימה. אימה מורכבת. הרחוב הזה יושב בתוך הנפש כהפכים שמתקיימים בו זמנית, מה שנקרא... חיים.