המפגש עם עבודתה של עמילי גלבמן בשלמותה הוא כמו הליכה ברחוב לא מוכר - חדש, לא ידוע - שבו אני מאפשרת לריחות, להמולת הצלילים ולזרם המראות לשטוף אותי בבת אחת. בשלב מוקדם זה, מה שחשוב ביותר הוא פתיחות, סקרנות והקשבה קשובה לאותה "תחושת רחוב" חמקמקה עוד לפני שאני מתחילה להבחין בפרטים.
כך גם עם ציוריה של עמילי. תחושה עמוקה של אימה. משהו עוצמתי שמציף את החושים ומטלטל את הנושא הנתפס. אולי זהו אימה אישית שעולה מהמעמקים, ומוצעת לי שביב של תקשורת עם האמן. או שאולי זוהי תגובה למשהו חיצוני - תגובה שמעוררת תודעה קולקטיבית המשותפת לאמן ולצופה כאחד.
ברגע שהרושם הראשוני הזה קיבל את מקומו, אני יכול להתחיל להתבונן מקרוב יותר. כמו ללכת ברחוב הלא מוכר הזה - פתאום להבחין בבניינים: האם הם ישנים? או בחנויות: האם הן קטנות ואפלוריות?
כאן עולה השאלה: למה לפחד?
לאחר מכן, בשלב השני, תשומת הלב מתחדדת וסורקת - עיניים פקוחות לרווחה, גוונים של אדום ושחור, דמויות רזות, פנים מוסתרות, דימויים דמויי כלא כמו סורגים. בעוד העיניים מחפשות רמזים, התודעה נכנסת לשלב שלישי - ראיית מורכבות. זו אינה אימה לשמה.
בלב ליבו, הרחוב מתחיל להתמלא בסתירות - ישנות וחדשות, אינטימיות וזרות - הקיימות זו לצד זו באותו חלל.
רחובה של אמילי הופך, עבורי, לעשיר. סתירות מזינות את כלי הרשמים שלי. אישה. אישה עומדת מול שדה חיטה זהובה - לכאורה תמימה - אך מעבר לו, גבעות שחורות. לא, זה לא לילה. השדה מואר. אך הגבעות האפלות נושמות את אותו משפט.
עבודה עם דמויות עטופות במעין מאורה. הדמויות לובשות בגדים בהירים - אולי רמזים לחגורות או צעיפים - אך יציבתן מעוררת את המוזלמנים של השואה. סתירה חדה ביותר.
ביצירה אחרת, הדמויות נראות שלמות - אך רזות לחלוטין, לכודות בגולם ערפל לבן. כל כך הרבה שאלות, ותחושה של חידה לא פתורה.
ביצירה הרביעית מגיעה, עבורי, הסתירה העמוקה ביותר. אני זו שמקבלת את הדימויים כמתנה מנשמתו של האמן. הראש הג'ינג'י הופך לחלק מקולקטיב עצום שבוכה כבר שנה. אך דמות זעירה זו לבושה בכחול שמיים - כחול שמרמז אולי על אופטימיות. אבל מזווית אחרת, אותו כחול מרגיש מלאכי, אתרי... כבר לא מהעולם הזה.
הדיסוננסים שמתפתחים דרך העיסוק ביצירות הם חלק מחוויית האימה. אבל זוהי אימה מורכבת. הרחוב הזה יושב בתוך הנפש, כניגודים המתקיימים בו זמנית. מה שאנו מכנים... חיים.
