דיורמה של זיכרון" – ליסבון, אוגוסט 2025"
הסדרה נוצרה בליסבון, אוגוסט 2025, במסע אמנותי שנעשה בתוך מציאות של מלחמה ופצעים פתוחים. בתוך כאוס מקיף, היצירות מציעות ניסיון אינטימי להיאחז בזיכרון. הרעיון המטפורי של דיורמה – דגם תלת-ממדי שמציג סצנה מסוימת – הופך כאן לעולם קטן שמספר סיפור של זמן, תקופה וחוויה.
זהו מענה אמנותי וניסיון לחיבור להוויה, המבקש ליצור שימור של רגעים חולפים בצורה מוחשית, כעוגן בזמנים של חוסר ודאות. העבודות אינן מבקשות לשקף את המציאות, אלא לייצר מציאות פנימית המעבדת את ההדף שלה.
 |  |  |
|---|---|---|
 |  |  |
 |  |  |
"שכבות זיכרון: דיורמה של זיכרון"
ארכיאולוגיה עכשווית: הרישום כמחשבה על החומר
סדרת יצירות זה מסע רב-שכבתי – אל הנוף הפנימי שבו זמן, זיכרון והוויה נרשמים בחומר. הסדרה מציבה את הצופה מול שאלות על האופן שבו העבר וההווה מתקיימים במקביל, וממשיכה מסורת אמנותית העוסקת ב**"זיכרון החומר"** – הרעיון שהחומרים עצמם נושאים את משקל המידע וההיסטוריה.
הסדרה, "דיורמה של זיכרון," נוצרה בליסבון, אוגוסט 2025. היא נולדה במסע אמנותי שנעשה בתוך מציאות של מלחמה ופצעים פתוחים. בתוך כאוס מקיף, היצירות מציעות ניסיון אינטימי להיאחז בזיכרון. הרעיון המטפורי של דיורמה – דגם תלת-ממדי שמציג סצנה מסוימת – הופך כאן לעולם קטן שמספר סיפור של זמן, תקופה וחוויה.
זהו מענה אמנותי וניסיון לחיבור להוויה, המבקש ליצור שימור של רגעים חולפים בצורה מוחשית, כעוגן בזמנים של חוסר ודאות. העבודות אינן מבקשות לשקף את המציאות, אלא לייצר מציאות פנימית המעבדת את ההדף שלה.
היצירה בסדרה נוצרה בתהליך מורכב של בנייה שכבתית המזכיר חפירה ארכיאולוגית. המצע הופך ללוח שבו כל שכבה – של גרפיט, צבע מים, קולאז' וחומרים טבעיים – היא עדות מצטברת למהלך של זמן ומגע.
-
ארכיון של מגע: אלמנטים חומריים כמו נייר מקומט, סרט דבק וכתמים, פועלים כמעין ארכיון של מגע, שבו המשטח נושא עקבות של זיכרון, אישי וקולקטיבי.
-
ניגודים חומריים: הסדרה מאופיינת בדיאלוג מתמיד בין ניגודים: בין הכבד והגולמי של המסה החומרית לבין הקליל והאוורירי של הרישום. מתח זה יוצר עומק, והופך את העבודה לפעולה אנרגטית הנעה בין הנוכחות הפיזית החזקה לבין הרוחניות המרומזת.
-
זמן כחומר: זמן היבוש של השכבות וזמן החשיפה של פרטים הופכים להיות חלק מהמשמעות. תנועת גירוד של חלק מהשכבות וחשיפת המצע התחתון משמשת ככלי אמנותי לעיסוק בזיכרון ושכחה.
על פני החומריות המסיבית, קווי הרישום הדקים נראים כפעולה של מחשבה המנסה לפענח את המצטבר. קווים ליניאריים אלו, המופיעים לעיתים כמפות דרכים פנימיות או ככתב סתרים עתיק, אינם נרטיב מוכתב. הם מזמינים את הצופה לקריבה ולזמן התבוננות ממושך.
היצירות הראשוניות בסדרה עשויות להיות הד למסרים פנימיים, המזכירים ציורי מערות קדומים – מקורות של תקשורת בלתי-מילולית המשלבים באופן ראשוני את הפיגורטיבי (צלליות או דמויות מרומזות) בתוך הרקע המופשט (החומריות). קווים אלו משמשים כגשר בין השכבות ה"גיאולוגיות" לבין הזיכרון ה"אנושי".
במקום לחקות או לתעד זיכרון, היצירות יוצרות חוויה של ארכיאולוגיה עכשווית, המזמינה את הצופה להפוך לפרשן אישי. הצירוף בין האבסטרקציה לחומרים הלא-מסורתיים משלב רגישות פוסט-דיגיטלית, המגיבה לעולם הווירטואלי באמצעות חזרה למשקל ולנוכחות של הפיזי.
כאשר נחשפים רמזים ל**"שסע באור," "פצע בנוף"** או לצללית של דמות, אלו אינם נועדו להכתיב משמעות. הם הופכים את הדיאלוג לחלק מזיכרון קולקטיבי המשתנה בהתאם למבט, ויוצרים תחושת נוסטלגיה עכשווית – הרגשה שהצופה עד למסמכים מעולם שנשכח או עדיין לא נולד.
הסדרה פועלת אם כן בו-זמנית: היא ארכיאולוגיה של הרגע, מפת דרכים פנימית, ומדיטציה על זמן. עוצמתה נמצאת בדווקא במתח שבין הכבד והקל, בין הקבוע והזמני, בין הגולמי והאוורירי.