top of page
תפוח אדום בנאפולי
מסע של אמנות בעיר זרה
אמנית: עמילי גלבמן
ליווי וכתיבה: רחל בן מנחם
נאפולי, פברואר 2018

ניסוי כלים

הקשר עם עמילי נוצר כחודש לפני היציאה למסע. זמן של חודש נתגלה כזהב של ממש. הזדמנות ליצור הסכמות, זמן איכות להתבונן איך מגשרים על שונות דרך הבהרות, ובעיקר דרך משוב מתמיד והבעה כנה. הכנות נחוצה לשתינו, כי זו הזדמנות לגעת בנימים הדקים של העוררות, שמאפיינת שהות לבד בעיר זרה. החודש הזה הוא זמן הכרחי לעלות על דיוקו של הצורך בליווי. זמן יקר מפז ליצור את הדרך לאותה אינטראקציה, את הסדר, הקצב, המסגרת. דומה הדבר לעמילי שתארגן בעיר זרה את ההתמקמות המאפשרת תהליך יצירה והתמודדות עם אי הוודאות. זאת, ע"י סדר יום, חומרים וכדו'. כך גם הליווי; כדי שיהפוך לבית של יחסים, כך מיטיב החודש המקדים הזה עם השותפות בינינו.

 

15.2.2018

לצאת למסע זה להילחם בטבע הבסיסי שלי

זה רצון להיכנס לבועה חיצונית, להציץ ולהיות נוכחת לרגע, שייכת לעולמות זרים, לראות חיי יום יום של אנשים זרים, זה להיכנס לבועה חיצונית ולהחיות אותה בנפשי, להיזכר בה לפרטי פרטים. אלה רגעי חסד ,רגעי אור וכך מבחוץ להבין את העולם שלי, את הקיימות שבי. זה אוסף של תחושות ,ריחות, מראות, קולות. לאסוף הכל ולשמר.

כך לתת לזה זהות. זהות בתוך עיר ושמה נפולי כל כך קל היום לנוע ממקום למקום.

"תפוח אדום בנאפולי" מסכם בדימוי קצר וקולע את הציפיה, שחיפשה ללא לאות את המילים; שבסופו של המסע יהיה משהו ביד, תפוח, משהו קונקרטי, שהינו סיכום על בסיס התיעוד. מרגע שנולד ה"תפוח", נוצרה כהרף עין התכוונות משותפת. כן, יהיה "תפוח"!

החודש הזה טרום מסע התגלה כפיילוט או כפרקטל שעשוי לרמז על השלם כולו, על המסע עצמו. מעין ניסוי כלים מקדים. מה שיפה בו, שכה רב מה שמתהווה בו ומתגלה בו: התקשורת בינינו, הנורמות שנרקמות, ההסכמות, היכרות ממקום אחר, כגון תשומת לב לרגישות, התגברות על תקיעות, למידות הדדיות בנוסף לחלקים הטכניים ופרוצדורליים. מובן שנשאר גם הרבה למיסתורין ולאי הודאות, שהם ביסוד המסע.

22.2.2018

באסופות הללו של ניצוצות שנמשכים אליהם בעצם הם האבסקטרקט של היצירה של החיים, כמו הפר שנמשך לסדין האדום . כך מקורות החיים והיצירה

עמילי

21.2.2018

ראיתי אותו בחנות ספרים ברחוב ליד הים . הוא היה המכר היחידי מהבית . בכל הזרות של הרחוב . אחכ לא יכולתי לשכוח אותו .

החיפוש של הפיגורטיבי והמדויק בציור כדי לפשט מורכבות ועמימות בחיים

רחל.

20.2.2018

הבוקר זה בהחלט זהב . מנקה שאריות . תחילת יצירה . ציור חדש תמיד מתחיל ממקום לא ידוע . צריך את התבונה לעצור . לחזור לעצור ולחזור ואז קורה משהו . מתחילים להבין את המוטיבים והחיבורים . ואת הלמה . אני לימדתי את עצמי להיות סבלנית

בעצם היצירה לימדה אותי

 

עמילי

פרק 2

 

התמקמות- להרגיש בית בעיר זרה

"סקוזי ",

"טו נאפולי טורנו סנסציוני"

 

אמן מגיע לעיר זרה, שאת שפת תושביה אינו מדבר ואת דרכה אינו מכיר. נכנס למלון...

החדר במלון הוא הסטודיו. סטודיו שעמילי ארגנה והוא מיועד לענות על הצורך: הצורך ליצור! הרי יש חשיבות רבה למאפיינים השונים של החדר בשל השפעתם על הלך הרוח, בשל היותם השראה בעצמם.

מצד אחד "מליוני מפתחות קיבלתי אתמול ממריו", כך מספרת עמילי על מפתחות עתיקים במלון עתיק, שהם "כרטיס הכניסה לסטודיו כמו כניסה לתוך אגדה. הסטודיו ענק ומדויק חוץ מזה שאין מרפסת..." עמילי בוחנת מהם גבולות הגזרה ומה יש בה בהיות המקום חדר העבודה, קודש הקודשים של מחשבות שמתורגמות לכתמים וקווים. מאידך, עולה התהייה איך העולם בחוץ יטפטף עצמו פנימה למרות היעדרה של מרפסת? כל אדם, המגיע לדירה שתהיה שלו לפרק זמן, בוחן בין השאר את הימצאותם של פתחים. הפתח מחבר את החדר אל העולם ומכניס אוויר, מרחיב את המבט הפנימי. הנפש זקוקה נואשות לפתח, לחלון, למרפסת.

וכאן

"יש מסדרון שאחריו חלונות לחצר פנימית שנמצאת עם פיגומים של בניה מרחוק רואים את הבניינים המקולפים של נאפולי הזקנה והמוזנחת" . מעניינת ההתייחסות של עמילי למסדרון שהינו הקשר בין העולם בחוץ לסטודיו בפנים. לא די להסתגר בחדר, יש צורך בפתח שיוביל את העיניים החוצה. יש משהו בחיפוש החוצה דרך החלון בעוד האמן בחדר כדי לחוש את החופש, את האוויר הנכנס, כדי לחוש את היעדר הגבול למרות הצורך בגבול עבור תחושת הביטחון. חלון- כדי לקבל את ההשראה, להימצא בהשראה.

אמן מגיע לעיר זרה, שאת שפת תושביה אינו מדבר ואת דרכה אינו מכיר. הוא מתחיל להתמקם וליצור תחושת בית.

זו יכולה להיווצר עבור אמן בדרכים מגוונות; היכרות עם הסביבה, היכרות עם ההתרחשויות הקבועות במקום, עם סדרי יום מקומיים. עמילי שמה לב לדמויות של נאפולי, הנקשרות עבורה לתחושת האותנטיות. האובייקטים בסביבה הופכים להיות מוכרים, אם מתוך ההתבוננות בהם ואם מתוך הצילומים. נשים מדברות דרך המרפסות, דמות צבעונית של מלאך בסמטה זנוחה ועוד רגעים שנלכדו בעדשת המצלמה. כל אלה הופכים לדימויים ההופכים למשיחות מכחול בוראות מציאות חדשה. המציאות כאמנות.

זיהוי רגעי "בית" בולט במהלך השיטוטים בעיר. " ראיתי אותו בחנות ספרים ברחוב ליד הים. המכר היחידי מהבית בכל הזרות של הרחוב. אח"כ לא יכולתי לשכוח אותו"... דמותו המוכרת של פיקאסו הופיעה בכריכת ספר בחנות הספרים. תוך כדי הגילויים החדשים מפגש עם אובייקטים מוכרים מרככת מעט את תחושת הזרות. דמותו של פיקאסו פעפעה לתוך בד הקנבס, נרקמה מחדש עם צורות נוספות, הפכה ליצירה. האמנות היא בית.

ואמנם, ה-בית עבור עמילי ב-הא הידיעה הוא היצירה. ברגע שאמנית נוטלת את מכחולה ומטיילת אתו על גבי הבד עולה התחושה המוכרת של תהליך היצירה. הגוף והנפש נרתמים לכך באופן מוכר. החוויה טבועה בעור, מעוררת תחושת ביטחון וחמימות.

אמן מגיע לעיר זרה, שאת דרכה הוא מתחיל להכיר ואת דרכו שלו הוא פוגש מחדש. נוצר קצת בית.

פרק 3

 

התכנסות- כניסה למערה

באופטיקה מיוחסת התכנסות לקרני אור המגיעות לנקודת המוקד, והתבדרות מיוחסת ליציאה של קרני אור מנקודת המוקד.

במסע של אמנית ניתן לראות תנועה דומה, והחוצה. החוצה מנקודת המוקד של ה"אני" אל מקורות ההשראה שהעיר מספקת, ופנימה, כמו כניסה למערה, אל הנפש, הזיכרון, היצירה.

מקורות השראה

הגילויים בשיטוטים בעיר הפגישו את עמילי עם קירות קלופי טיח, חוטי חשמל וצינורות גלויים המיטלטלים בין בניינים, ציורי גרפיטי, סמטאות צרות ומרפסות שכמעט נוגעות זו בזו משני צדי הרחוב. חומרים מהחיים. וגם תמונה מוכרת על כריכה של ספר. ניתן לראות שובל של דימויים אלה בציורים.

ולא רק חומרים קונקרטיים שנתפסים בקלות יחסית מגיעים אל פתחה של האמנית ואל תודעתה . גם תחושות וחווית של מפגשים אנושיים, כמו זה עם קטרינה בבית הקפה, ש"אוהבת את אוסקר ויילד" וגם סיפרה את סיפורה האישי.

החומרים, גם אלה וגם אלה, הופכים להיות מוכרים, קרובים, ברי עיכול, ניתן להתייחס אליהם, לצעוד מהם הלאה, להטעינם בעבודת האמנות. "תמיד יש משהו בציור אצלי שחייב להיות מוכר. פיגורטיבי. דיוק של חומר..."

מאידך, מקורות ההשראה הם חומר הגלם של היצירה, והזרות היא הספק המרכזי שלהם. מבט של יוצר בעיר זרה הוא מבט חדש, רענן, טרי, שמעודד את חווית ההשראה. שום דבר שם, בנאפולי, אינו שייך לעולמה של עמילי, ומתוקף כך מציפה העיר והגירויים הרבים שבה את התודעה, את הגוף ואת הנפש. מקורות ההשראה הם צורך קיומי עבור עמילי כאמנית, הם "סוג של אוכל". זה "כמו להיות בתוך סרט, לחוות את הסצנות בתוכו" ואחר כך יוצאים מהסרט אל אולם ההקרנות...

נאפולי באופן ספציפי זימנה לעמילי חוויה של אותנטיות. מראות העיר עם תושביה, נשים משוחחות דרך המרפסת בנאפולי, מדף מוקפד עם תמונה של קדושים בעיר סולרנו, כניסת האור דרך סבכת ברזל בשעות שונות של היום, בניינים ישנים נושנים. כל אלה והאינטראקציות עם המקומיים מעצבים את תחושת האותנטיות, שהינה מקור השראה כמו מעיין, בו אין צורך לנקוב בשמו של דבר מה זה או אחר אלא לתת לזרם השלם להוביל את עמילי אל מחוזות היצירה שלה.

וכך על פי עמילי, "ההשראה זקוקה ליחס. היא סוג של ילדה מפונקת, שנכנסת לחדר רק כשהאורחים שהיא אוהבת נשארו"... ועמילי בהחלט פתחה לה דלת רחבה, רק שתיכנס...

 

 

המערה

ההשראה "נכנסת" כדברי עמילי, אך המסע יש לו הדי אן אי שלו, שכה שונה מטיול תיירים. גם בדרך התיור אנשים מוצפים בגירויים, אך נדרש שלב משמעותי כדי שחשיפה לזרות תהפוך למסע, מסע של יצירה.

עמילי רומזת: "שאמצא את החיים שלי שם בפנים..."

לזמן מה עוברת האמנית תהפוכות נפש, מתערבבים בה החיים האישיים עם גילויים בתוך השיטוטים. עבודת הנפש דורשת אנרגיה! הלך הרוח משתנה הופך לרגע לעגמומי. הוא נוצר מהשתקפות העיר הזרה פנימה, כמו זו מעירה מחשכים בעולם הפנימי, בחיים ממש, לא באמנות. עולות סוגיות להתמודדות, עולים רגשות מכבידים. הדעת מוסחת מהאמנות, החיים כמו שהם צפים ונראים היטב. אלו רגעים של עצירה בלהט היצירה. מעין הזמנה לגופנפש לעדכון, לסינכרון, לבחינה מחודשת, להיות בשקט ולהקשיב. אלו רגעים בהם הגירויים של החוץ אינם רלבנטיים. כמו שכותבת עמילי, זו כניסה ל"מערה". עמילי משתפת בהתלבטות: "עייפות מהדרך, שוב יוצאים מהמיקוד, רגשות מעורבים האם צריך לצאת מהמערה שיצרתי, כבר הרגשתי שם כ"כ טוב...". תחושת "מערה" היא סוג של עצירה בתנועה המתמדת להרוות את הצימאון להשראה. תחושת כבדות עם התבוננות פנימה. השלב הזה, שמגיע אחרי ההתמקמות הוא הכרחי ליצירת משמעות. "ההתכנסות ... היא הכרחית ליצירה. יש גבול לכמות הזרות שיצירה יכולה לסבול".

מעניין שברגע הזה מתגברת המודעות לכבדות שבאוכל. "האוכל באיטליה ממש לא בשבילי כל הזמן בצק עוגות עוגיות אוכל שמן טעים אבל מעצבן מחיר כבד של ק"ג המסע הזה..."

השהות ב"מערה" הולידה יצירות. "התנועות הללו במריחת הצבע מאפשרות לי לנוח... מהדרך של מסלול החיים המפותל"...

בציור "ענן ג'ינס" משתקף מתוך המראה רימוז לעמילי מגובה העיניים ומעלה, המראה שכה משקפת את היותה ב"מערה". השמיים מעל למראה בגוון שחור ובכל זאת מבצבץ כתם צבעוני שמזכיר את האנרגיה של ציורי הגרפיטי האותנטיים שצולמו שוב ושוב. דמותו של פיקאסו בציור "בחנות הספרים" מתחברת ישירות למפגש עם הספר על פיקאסו באותה חנות. דמות פיקאסו, משהו מוכר מהבית. בשני הציורים יש עקבות של אובייקטים עתיקים, מראה עתיקה ופרזול של שער. טפטופי נאפולי אל תוך בד הקנבס!

"היצירה היא התכנסות לראות את עצמך ביתר בהירות, יש פה סוד... היא מבקשת להפגיש אותך עם הזהות שלך"... עמילי מראה בדרכה עד כמה חיוני לשהות לזמן מה ב"מערה" וגם "לחדור את המעטפת החיצונית, לראות את עצמך בתוך היקום..."

 

 

פרק 5

 

נסיעה בזמן- תחושה רוחנית 

"אנריקו הסביר שאני חייבת לעשות סימנים לנהג אחרת לא יעצור...אני בתחנה מחכה, אבל הגיעה מישהי מבוגרת היא כבר תעשה סימנים..."

עמילי יוצאת לדרך מרתקת, דרך אמלפי, ופוגשת עיירות ציוריות ונופים עוצרי נשימה:

"החוויות מצפות אותי הנוף העוצמתי של אמלפי . בלתי נשכח. להלך בתוך אגדה ".

"4 לפנות בוקר... תקשיבי לרחשים... "יש צלצולי כנסיות שאני מפספסת כל הזמן זה אדיר...".

"הם מוכרים בתוך להיות החוויה האנושית. הם שלמות ... להיות נוכחת יחד עם אבות אבותי שחיו באירופה בתקופת האדם הקדמון.. כאן התחיל הכל... מחוברת לאלוהות, ליוצר העל... משהו מיסטי כמעט דתי..."

עמילי מביעה פליאה, ונמצאת בתחושת זרימה, בהלך רוח רוחני.

הלך רוח זה שונה מקודמו, המתכנס, בהיותה בדרכים, במעבר מעיירה ציורית לאחרת. ואמנם יצירות של חלק זה במסע הן רישומים בעט של דמויות ואובייקטים. רישום מאפשר קלילות ותנועתיות מהירה, המאפיינת את עמילי בשלב הזה, אחרי ההתמקמות, אחרי הכניסה למערה: תחושת המשמעות של היצירה! השלב הזה מעלה תשובות לשאלות לא מנוסחות, חמקמקות, הנמצאות ביסוד המסע של אמן.

"יש פה סוד כמו אותו נער תלמיד ששאל אותי האם אני אמור ליהנות מזה?... כן נער יקר אתה אמור לבנות לך חיים וזהות שתשמח בה למרות הקושי הבלתי נסבל שזו מציאות חייך. כרגע... היצירה מאפשרת דרך אבל יש בה סוד. הסוד לפיתרון הוא אתה עצמך. לראות את היופי ולשמוח. כן זה אתה!". ובעצם עמילי מדברת אל עצמה! בשלב ההכנה טרם היציאה למסע הצעתי לעמילי מחשבה על סוד, מהו הסוד שהיא הולכת לגלות, מהי התעלומה לפצח, מה השאלה לענות עליה. המילה "סוד" עוררה חוסר בהירות.

"הסוד לפתרון הוא אתה עצמך"- תשובתה של עמילי לקראת סיום המסע.

המסע בדרך אמלפי הולידה יצירות חדשות: "לפנות בוקר", "קטרינה 73", "ללא כותרת מספר 5". ניתן לראות בהן סינתזה בין העולמות- אותם אנשים שמסוגלים להסתכל עמוק לתוך היקום ועצמם, העבר וההווה הופכים לאחד, החוץ והפנים ביחד. בציור הצריח ב"לפנות בוקר" משתקפים גם המבנה הצריחי שנראה מבעד לחלון בהווה ומקבל מבע אנושי וגם הדמות הפרטית הבאה מהזיכרון.

בציור "קטרינה 73" משיחות מכחול כהות משרות תחושת לילה, דמות אישה וחלון שדרכו משתקף אור של גרמי שמיים. הווילון על החלון כה דק עד שהוא כמעט אינו חוצץ בין החוץ לפנים. דמות קרובה ללב ואובייקט ממסע איטלקי.

ציור ללא כותרת- גם הוא מפגיש דמויות מהחיים עם אובייקט חדש מהמסע. הזרות הכרחית להשראה עד הרגע שזו נולדת ומקבלת צורה: הזר והמוכר הפכו לישות אחת!

יצירות אלה הגיעו לידי מימוש ביום שלפני האחרון לאחר שובה של עמילי לנאפולי: " יורד גשם זלעפות. כנראה שאוכל להיות ממוקדת ולעבוד. אבקש ממרויו לצאת מהחדר מאוחר..." ולאחר מכן... "בחוץ יורד גשם ושלג הקור רציני... הפתיתים גדולים...". כמו התפתחות במסע של עמילי מסונכרנת עם מזג האוויר. זה הזמן להתכנס שוב, לעצור את הנגישות לגירויים חיצוניים, להתחמם בפנים, ב"מערה" מחדש, מערה קצת אחרת עם הלך רוח כה שונה.

החוויה הרוחנית של עמילי ניבטת מאמירותיה וצילומיה.

​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​פרק 6

פרידה

"השלג לא החזיק מעמד ונמס, עכשיו מציצה השמש, יום מיוחד, חגיגי..."ולמחרת "העיר נאפולי שקטה. שלג לבן נקי. עוטף אותה לבן צחור, הפתיתים כל רגע גדלים. הם מתעופפים. הבניין לפתע עטוף שמיכה לבנה... שומעים שקט..."

מזג האוויר שבחוץ- כסות לבנה, וההרגשה בפנים- שניהם אומרים חגיגיות. תחושה מיוחדת.

ו כמו בפרידה, הלב רוצה לייצר המשכיות כלשהי, לא לקטוע, לא להשאיר ואקום בייחוד כאשר הקשר והחוויה שנוצרו הם משמעותיים. כאן הציורים של עמילי הם בחזקת חפץ מעבר, שישאיר על כנם את החוטים העדינים שטוותה עמילי במסע שלה עם העיר נאפולי וסביבתה

"סקוזי ",

"טו נאפולי טורנו סנסציוני"

​​​​אחרית דבר

​ההתכתבות שלי עם עמילי התחילה לפני תחילת המסע. עמילי כתבה "כפי שציין בספרו "על הרוחני שבאמנות", הרגיש קנדינסקי שאמן אותנטי, זה היוצר מתוך צורך פנימי, נמצא בקצה העליון של משולש נע. משולש דינמי זה מתקדם וחודר אל עבר העתיד..." כך עמילי. המסע הזה חודר, ככל הנראה, לעתיד, ובנקודת זמן הווה עדיין אי אפשר לנסח במדויק את תרומתו.

​בצילומיה את נאפולי חיפשה עמילי בעיקר את האותנטי, כמו שכתב קנדינסקי, את הפשוט והיומיומי. זאת, תוך חיפוש מתמיד אחר מיקוד ומסגרת והערכה חיובית של תחושת הזרות המזמנת מקורות השראה. המיקוד קשור לסדר בהתמודדות עם אי הוודאות והזרות נתפסת כמזמנת מקורות השראה.

​כך כתבתי לעמילי לפני תחילת המסע: "תוך כדי תהליך, מה שעולה באופן ספונטני, מה שצומח באי הודאות, היצירה עצמה, היא הביטוי להתארגנות הטבעית ולסדר שמתהווה בעצמו. מה שמעניין בתהליך שלך"... כך אני כותבת לעמילי, " ככל שאת באינטראקציה עם הסביבה, האנשים המראות, כך מתהווה מעצמו הסדר... הכאוס של הספונטניות כל המסע הזה מייצר סדר מופלא, מזכיר לי את מושג האנתרופיה... בקיצור אפשר לסמוך על התהליך".

​ואמנם, בהקשר לסדר, על פי התיעוד בליווי והפרשנות שלו, עמילי עברה מסע כמו שלבים בהתפתחות החיים (בהשראת תיאורית השלבים של אריקסון). זאת, החל בגיחה לעולם חדש והתמקמות, היכרות עם הזרות והתיידדות עמה (נאפולי חלק ראשון), דרך התבגרות שהינה "כניסה למערה" של הלך רוח כבד (המשך נאפולי), דרך פליאה וחיבור לבריאה (הטיול באמלפי) ,דרך חזרה מחודשת אל המערה, מעין התבגרות מאוחרת שהינה פורה ביצירה (נאפולי שלב שני) וכלה בפרידה שלבשה לבן. מסע של אמנית בתנועה בין החוץ לפנים בתוך הזמן, וביצירה שמתיכה את הזמנים, בתוך עיר ושמה נאפולי.

רחל בן מנחם | ליווי אמנותי, כתיבה.

סופרת, משוררת, מנטורית ומנחת קבוצות. בעלת ניסיון עשיר בהדרכה מקצועית, טיפול קבוצתי וטיפול במבוגרים. המאמר נכתב מתוך ליווי צמוד של האמנית עמילי גלבמן במהלך שבועיים של שהות אמן, ומתוך דיאלוג קרוב ומעמיק סביב תהליכי היצירה, הזרות וההתכנסות בסטודיו.

For more information, visit my Wikipedia page

bottom of page