לתפוס את העבודות של עמילי גלבמן בכוליותם זו הליכה ברחוב חדש, לא מוכר, בו אני נותנת לריחות ובליל הרעשים ורצף המראות להציף אותי באחת. בעוד ראשוני זה חשוב מעין כמוה הפתיחות, הסקרנות והקשב למשהו הזה של תחושת רחוב להבחין עדיין בפרטים.

כך בציוריה של עמילי. תחושת אימה ראשונית. משהו עוצמתי שממלא את הסנסורים ומקפיץ את הנושא הנתפס. אימה אישית שצצה ממעמקים וניתן לי פה חרך של תקשורת עם האמן, או אולי כתגובה למשהו חיצוני שיוצר תודעה קולקטיבית שבה הנתונים גם האמן וגם הצופה אולי.

לאחר שניתן את המקום לרושם הזה אפשר להתפנות רגע ולעיין. כמו ברחוב, לשים לב לבנים האם הם עתיקים, או לחנויות, אולי קטנות וחשוכות.

כאן נשאלת השאלה למה בכל זאת איימה. ואז כשלב שני תשומת לב בוחנת וסורקת: עיניים פעורות לרווחה, גווני אדום שחור, דמויות שדופות מאד, פנים לא ברורות, דימויי של כלא כמו סורגים. בעוד העיניים מחפשות רמזים מתפתחת הדעת אל השלב השלישי, שרואה מורכבות. זו אינה אימה לשמה.

בלב זה הרחוב להתמלא, כמו מתחיל ישן ואופטימי ומנוכר, וכל זה בתוך אותו רחוב.

הרחוב של עמילי נהיה עבורי עשיר, סתירות שמפרות את מיכל הרשמים שלי. אישה. אישה שמאחוריה שדה חיטה תמים וצהבהב, אך לאחריו גבעות שחורות. לא, אין זו שעת חשכה, השדה מואר, אבל הררי החושך שם באותה נשימה.

הדיסוננסים שמתפתחים בעיון ביצירות הם חלק מהחוויה של האימה. אימה מורכבת. הרחוב הזה יושב בתוך הנפש כהפכים שמתקיימים בו זמנית, מה שנקרא... חיים.